חוק אוויר נקי

חוק אוויר נקי, אושר בכנסת בשנת 2008 (לנוסח החוק) כחוק אינטגרטיבי, אשר מטרתו לרכז בידי המשרד להגנת הסביבה את מרבית הסמכויות הכרוכות בטיפול באיכות האוויר, לצד הסדרת נושאים שונים כגון תקני איכות אוויר, אכיפה, ענישה ועוד. את עיקרי החוק, ניתן לסכם בנקודות הבאות:

• חיוב החזקת היתר פליטה על ידי מקורות הפליטה הגדולים במשק, בהתאם לתוספת השלישית בחוק. היתר זה יינתן בהתאם להגשת בקשת היתר פליטה, אשר מפרטת סקר תהליכים, סקר פליטות, בחינה אל מול ה- BAT ועוד. כניסת התקנה לתוקף עבור מפעלים קיימים הנה מדורגת בהתאם ללוח הזמנים המוצג לעיל, כאשר בסוגריים מצוין סיווג התעשיה בתוספת השלישית לחוק. בתוספת זו, מפורטים גם הספקי והיקפי העבודה המחייבים היתר פליטה, לצד תיאור מפורט יותר של התעשיות השונות.
• קביעת אחריות המשרד להגנת הסביבה לקבוע ערכים לאיכות אוויר נאותה עבור מגוון מזהמי אוויר. ערכים אלו יקבעו בשלוש רמות:
  • ערכי יעד – ערכים אשר מעבר להם לא צפויה פגיעה כלשהי ולפיכך מהויים חסם תחתון לצרכי תכנון ארוך טווח.
  • ערכי סביבה – ערכים המבוססים הן על הפגיעה הצפויה כתוצאה מחשיפה למזהמים והן על קריטריוניים כלכליים וארגוניים. תקנים אלו ישמשו בעיקר לצורך אכיפה ותכנון קצר טווח.
  • ערכי התרעה – ערכים אשר חשיפה להם לזמן קצר עלולה לגרום לפגיעה, עובדה המחייבת מתן הודעה לציבור על מצבים בהם קיים או חזוי להיות מצב איכות אוויר החורג מערכים אלו.
• קביעת הצורך בגיבושה של תכנית רב שנתית לאומית (אשר תעודכן מידי חמש שנים לפחות) לצמצום זיהום האוויר, תוך כדי שאיפה לשמירה על ערכי היעד. יישומה של תכנית זו יוטל על כלל משרדי הממשלה הרלוונטים בניהולו ובפיקוחו של המשרד להגנת הסביבה.
• הסדרת מערך ניטור האוויר הארצי בהוראות מסודרות ומחייבות את כלל תחנות הניטור, כולל מתן סמכות למשרד להגנת הסביבה לחייב מקורות פליטה כגון מפעלים ורשויות מקומיות להתקין תחנות ניטור ולחברן למערך הניטור הארצי.
• הטלת האחריות לטיפול בזיהום אוויר בתחומן של רשויות מקומיות על הרשויות עצמן, לצד מתן סמכויות האכיפה המתאימות.
• קביעת חובת שקיפות בפרסום נתוני בדיקות איכות אוויר בסביבה, בדיקות עוצמת פליטות ממקורות נייחים, מסמכי רישוי ואכיפה ועוד.
• העברת אחריות הטיפול בזיהום אוויר מכלי רכב ממשרד התחבורה אל המשרד להגנת הסביבה.
• הטלת אחריות על יבואני הרכב לפרסם את נתוני פליטת מזהמי האוויר של כלי רכב.
• קביעת אחריות המשרד להגנת הסביבה לתקינת דלקים בהיבט הסביבתי.
• קביעת סמכות המשרד להגנת הסביבה לפקח ולקבוע תנאים מיוחדים עבור מתקנים אשר אינם פועלים תחת חוק רישוי עסקים כגון מרפאות, נמלים, בתי חולים וכו'.
• הסדרת מערכי הפיקוח, האכיפה והענישה.

מעיון בסעיפים אלו, ניתן לראות כי החוק עוסק בעיקר בהסדרת סמכיותיו של המשרד להגנת הסביבה. מקצתו של החוק מטילה אחריות מהותית על הסקטור הפרטי (בעיקר התעשייה הכבדה) על ידי הצורך בהסדרתם של היתרי פליטה  ועל השלטון המקומי על ידי קביעת אחריות הרשות לאיכות האוויר בתחומה.